אני מודה שהופתעתי מפסק הדין של רמון אתמול. סליחה, לא מפסק הדין, אלא בעיקר מהנחרצות שלו. הופתעתי מאחדות הדעים ומקיתונות הביקורת שהוטחו ברמון. מי שניזון כמוני מהתקשורת, בהחלט התרשם שמדובר באיזו שרלילה, חיילת צעירה (מישהו בכלל אמר “קצינה” עד אתמול?) שהתלהבה מהשר השרמנטי ונמרחה עליו בלשכה. רמון בסך הכל נעתר לחיזוריה הנלהבים.
אבל השופטים היו נחרצים ביותר, כה נחרצים עד כי אין לדעתי מי שחושבים שהם טועים בהבנת הסיטואציה. לכולם ברור שאם הם איבחנו את רמון כשקרן מניפולטיבי ואת המתלוננת כישרה ואמינה, אכן מדובר במעשה שבוצע בכפייה.
ובכל זאת, למרות שהמעשה ברור ומוסכם, הפרשנות שהמחמירה של השופטים, ופסק הדין שאינו משתמע לשתי פנים היכו בתדהמה את המדינה, ובעיקר גברים רבים במדינה. הנה תגובה מייצגת. כותב יריב בן אליעזר ב-ynet: “ההחלטה להרשיע את חיים רמון במעשה מגונה, שהתקבלה פה-אחד, קבעה נורמה חדשה ביחסי המינים בישראל: “שומר נפשו ירחק מנשים”. מעכשיו, כל גבר זהיר כופה על עצמו “נזירות” בקשרים עם בנות המין השני, שכן “עדיף להיות חכם – לאו דווקא צודק”. מעתה והלאה אני חוסך מ”בנות המין היפה” חיוך במבט, לחיצת יד או מחמאה ידידותית. אני מודה כי אין לי שום כוונה ליפול שדוד בידי איזו “שרלילה”, או בידי מערכת הצדק הישראלית שסימן שאלה גדול מרחף עליה.”
האמירות האלו, האופייניות מאוד לגברים ששומעים על הרשעות בעבירות של הטרדות מיניות או מעשים מגונים, מעידות בדיוק על שורש הבעיה. מה שהנשים למדו ולומדות בשנים האחרונות, שאין דין חיוך במבט כדין נשיקה עם הלשון, שלחיצת יד היא לא צביטה בישבן ושמחמאה ידידותית כמו “התסרוקת החדשה מחמיאה לך” לא נתפסת כמו “איזו כוסית את” או “אחלה מחשוף דפקת היום” – את זה גברים רבים לא מצליחים להפנים.
התפיסה הנוכחית של כבוד הדדי, מחייבת את האדם להפעיל שיקול דעת. כן, כן, אפילו את יריב בן אליעזר. המציאות היא לא שחור או לבן – או שמותר לי להגיד ולעשות ככל העולה על דעתי, או שאסור לי לעשות שום דבר. יש גוונים רבים של אפור, אבל הגבול הפולשני, המטריד, הנעשה בכפייה, הוא ברור מאוד. ועובדה, שיש דרך לשוחח, להתיידד, אפילו לחזר, תוך שמירה על כבוד הדדי ופעולה בהסכמה בלבד.
לא פחות מטרידות אותי נשים שמסגלות לעצמן את אורח המחשבה הזה. רונית תירוש למשל, כתבה טור (בלתי קריא בעליל, אבל ניחא) ובו היא טוענת שפסק הדין הוא לא פחות מאשר החלטה אשר “יש בה כדי לסכל את שוויון ההזדמנויות בעבודה.” כן, כן, קראתם נכון. “האם ייפלא בעיני מישהו לגלות כי מעסיק גבר יבחר כעת שלא להעסיק אשה תחת מרותו, בשל החשש כי בעצם העסקתה הוא שם לעצמו “מכשול בפני עיוור”?” ממשיכה תירוש ונותנת היתר לכל אותם גברים שמאמינים שהכל מותר להם. תרחיקו אותן מאיתנו! אנחנו לא נעמוד בזה! אם הנשים האלו יהיו פה בסביבה, לא נוכל שלא לנשק ולצבוט ולתפוס.
מה בעצם אומרת תירוש? כמובן שהיא חוטאת באותה גישה דיכוטומית שבה חוטא בן אליעזר. ויותר מכך, היא טוענת, לא יכול להיות מצב שבו גבר יעסיק אשה, ויצליח לעמוד בפני קסמיה. הרי הדבר הכי טבעי עבור בוס הוא לגפף ולנשק את עובדותיו, לא כך? הגברת תירוש נמצאת, מנטלית, חמישים שנה לאחור. כאילו לא קבע כבר המחוקק שכל יחסים בין מנהל לעובדיו הם יחסי מרות, וכי גם יחסי מין בהסכמה הם בעייתיים מאוד בסיטואציה מעין זו הם עברה פלילית על החוק למניעת הטרדה מינית (תודה על ההערה דרומי). אני סקרנית לקרוא מה היא תכתוב אחרי פסק הדין בעניין כבוד הנשיא קצב.
יוכי ברנדס כתבה, עוד בתחילת המשפט, “בנות הגזמנו”. אז נכון שהיא קצת פספסה את העובדות, ונכון שהנשיקה המדוברת לא ממש היתה נשיקה על השפתיים, ונכון שבית המשפט קיבל את גרסת המתלוננת שלא פלירטטה ולא נמרחה על רמון. היא עיתונאית, אז היא מרשה לעצמה לכתוב גם אם היא לא ממש מכירה את העובדות. גועל נפש, אבל שוין.
אבל ברנדס ביטאה אז, מה שרבים (ורבות) חושבים גם היום. שנשיקה, גם אם לא ממש בהסכמה, היא לא עניין לדין פלילי. כמו בארץ נהדרת המצויינת (למה קשת לא מאפשרת לתת לינק ישיר לקטע? חבל), שם משה קצב פיטר את א’ כי “היא לא זורמת”. בכך צודקת לגמרי רונית תירוש. “פסק הדין מתעלם מהתרבות בה אנו חיים” כהגדרתה, ואני מסכימה איתה בעצב. התרבות (?) הזו מצפה מנשים להחליק, להתעלם, “לזרום” – גם כשעושים להן דברים שהן לא אוהבות, גם כשכופים עליהם מגע מיני שלא בהסכמתן. לא אהבת? תשתקי ותחייכי. רק שלא תעזי להתלונן. אני שמחה שלבית המשפט היה אומץ להציב את הגבול ולנסח אותו כל כך בבהירות. חבל שגם הבהירות הזו, לא תעזור ב”תרבות” שלנו, שבה אפילו נשים מאמינות שלגבר מותר לעשות כל מה שבא לו.
Comments