הבת שלי אמורה להתחיל לנסוע באוטובוס פעמיים בשבוע, נסיעה קצרה לחוג שבו היא משתתפת בתוך הישוב שלנו. מכיוון שזו תהיה הפעם הראשונה שהיא נוסעת באוטובוס לבד, ורצינו שהיא תרגיש ביטחון, אני אמורה לנסוע יחד איתה בפעם הראשונה כדי להראות לה איפה התחנה וכו’. הפעם האחרונה שבה נסעתי באוטובוס (מהטרמינל עד לכבש המטוס זה לא נחשב), היתה בשנת 1998, כעבדתי ברמת-גן והאוטו שלי בילה לילה במוסך. כך שאתם מבינים, שמבחינתי נסיעה באוטובוס היא סוג של נוסטלגיה.
המכונית נותנת לי עצמאות, נגישות וחופש, או לפחות אשליית החופש. כשהתלבטתנו השבוע האם על העזר כנגדי להשתמש בהסעות שמציע מקום העבודה שלו, אחד הנימוקים שלו נגד ההסעות היה העובדה שהרכב החונה בחנייה נותן לו את התחושה שאם ירצה, יוכל בכל רגע לקום וללכת*. עם המכונית שלי אני יכולה להגיע לכל מקום (כמעט) בזמן שמתאים לי (כמעט) ולקחת איתי את מי שאני רוצה (כמעט). אוטובוסים הם צפופים, מאחרים, נוסעים לאט ובעיקר אני צריכה להתאים את עצמי אליהם, ולא הם מותאמים אלי ולצרכים שלי.
ובכל זאת, התקופה של נסיעות באוטובוסים זכורה לי כתקופה מאוד שלווה. וזה לא רק בגלל שהתיכון והאוניברסיטה היו בכלל שלוות יותר מאשר השנים שהגיעו אחריהן. היא היתה שלווה כי זה לא שינה במיוחד אם לקח לי שעה או שעתיים להגיע הביתה. זה לא שינה במיוחד אם הייתי הולכת לתחנה בדרך הקצרה או הארוכה.
זה השתנה כמובן כשהפכתי לאמא. כבר כתבתי פה על הצורך להספיק. גרוע במיוחד הצורך להספיק כשצריך להגיע ממקום מרוחק**, ואי הודאות מלווה אותי כל הדרך: יהיו פקקים באיילון? ובשער הגיא? ובמעגל התנועה המטופש בכניסה לרחוב, כשאני כבר באיחור ועדיין לא מצליחה להגיע ולחנות ולרוץ להתנצל על האיחור? מול עינייה המאשימות של הגננת או המטפלת, והילד שנשאר – שוב – האחרון בגן.
המחשבות האלו תמיד מעלות שוב את התהיה, האם הקצב שבו אני חיה היום, שבו לעולם אין לי סיכוי לעמוד בכל המשימות שהחיים (עבודה/משפחה/בית) מציבים בפני, הוא קצב הגיוני ונורמלי. אני יודעת שאני ממש לא היחידה. אני לא יודעת האם זה מתאים לאחרים. אני יודעת שהרבה פעמים אני מרגישה שזה לא ממש מתאים לי. ואני יודעת שזה לא צפוי להשתנות.
* והוא אפילו עשה את זה פעם אחת, אבל לא כפי שאולי הייתם מפנטזים כדי להתנקם בבוס מעצבן, אלא כדי לארגן צוות חילוץ לאירוע חירום כלשהו.
** גם מירושלים, בשעות הרלוונטיות זה יכול לקחת פרקי זמן מטורפים. כבר כמה חודשים שאני נוסעת, בהמלצת מ. שאילתא היקרה, דרך יער ירושלים כדי להקטין את אי-הוודאות הזו.
Comments