“אז מה נשאר לאכול?”

אני מתה על כתבות כאלו. במסגרת חינוך הציבור למודעות צרכנית, התפרסמה היום ב-ynet כתבה שמדברת על שילובי מזון שגורמים לכם נזק. הכותבת אוסנת הראל סוקרת צירופי שונים שגורמים נזק לגוף, כמו שתיית קולה בזמן הארוחה, שפוגעת ביכולת לספוג את החומרים המזינים שבאוכל, וכן צירופים שמבטלים זה את יתרונותיו של זה, כגון תה עם חלב – החלב מפחית מרמת נוגדי החימצון שבתה.

אין לי ספק שאוסנת הראל יודעת על מה היא מדברת. היא אשת מקצוע והאתר שלה נראה מאוד רציני. אני גם לא חדשה בעולם הזה של מידע תזונתי ואני לומדת עוד ועוד על המורכבויות האלו. אני לא לבד – מגיל צעיר מחנכים אותנו להכיר את המזון שאנחנו אוכלים. יש תוכניות לימודים בבתי הספר, משרד הבריאות מגדיר את פירמידת המזון. כל מי שעושה דיאטה לומד לכל הפחות להכיר את תכולת הקלוריות, שלא לדבר על אחוז הקלוריות משומן, כמות חלבונים ופחמימות, אינדקס גליקמי, עומס גליקמי, חומרי טעם וריח, צבעי מאכל, מזל אסטרולוגי ומשמעות נומרולוגית.

הכתבה המדוברת אמורה, גם לפי עדותה, לעורר בקוראים מודעות. אבל עומס המידע שאנחנו צריכים לזכור וכמות השיקולים שאנחנו צריכים להפעיל לגבי המזון שאנחנו אוכלים או הארוחות שאנחנו מגישים בביתנו, עבר כבר מזמן את הכמות והמורכבות הסבירה. אולי אזכור שלא כדאי לשתות תה עם חלב (כתבה בעודה לוגמת מכוס הצ’אי המהביל על שולחנה) ואולי אזכור שלא כדאי לשתות בירה עם חלב ודגים, אבל הסיכויים שאזכור ואיישם את כל ההמלצות האלו קלושים. בטוח שלא אבקש בבית הקפה שיגישו לי את המוזלי מופרד לרכיביו, כשאני מנסה לאכול משהו שהוא לא סנדוויץ’ בחצי השעה שיש לי לפני שיעור.

“אז מה את רוצה?” יקשו חלק מהקוראים.

אני באמת לא יודעת. ברור לי שהאחריות לבריאותי ובריאות משפחתי מוטל עלי ולא על אף אחד אחר. אבל הייתי שמחה אם זה לא היה כל כך מסובך, גוד דאמיט.

#מחשבות